מקור מודרני:  מצאתי כסף, אני חייב להחזירו לבעליו?

במקור זה, מדבר כותב המאמר על דעתו לגבי מציאת כסף. לפי דעתו אם אדם מצא כסף הוא יכול לקחת אותו בלי להכריז או לחפש את האדם שאיבד. הוא ממשיך ומספר כי לדעתו, אפילו אם אדם טוען שהכסף שלו אין חובה הלכתית להחזירו. למרות זאת, הוא כן טוען כי במידה ויש סימן, ניתן להחזיר אותו (אך זה לא מחובתינו וניתן וכדאי לשמורו). הוא מחזק את עמדתו באמצעות מקור מן הגמרא, ״לפי מה שכתוב בגמרא, מטבע שנופל מהבעלים אנו מניחים שהייאוש הוא מיידי״.

עמדה: כל המוצא זוכה (ערך עצמאות)

מקור:  http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/weekly-answer/Article-7a2c4af8a9ef441006.htm

כותב ואתר:  שמעון כהן, mako

שים לב שעמית כבר העלתה את המקור הזה, והוא נמצא  כאן.

1. אריאל: “כל המוצא זוכה”– אני חושבת שגם אם אמצא אבידה בעלת סימן זיהוי שמאפשרת לי למצוא את בעליה, ולהפך, עדיין אשמור את האבידה לעצמי, מהסיבה הפשוטה שאני מצאתי אותה ולכן היא שייכת לי.

1. עמית ק: “להחזיר אם אפשר, אם אי אפשר לקחת”-

בעיניי, כאשר מצאתי אבידה בעלת סימן מיוחד שמאפשר לי לגלות את בעליה, אשיב אותה.

כאשר מדובר באבידה חסרת סימן מיוחד, אשמור אותה לעצמי. בחרתי לפעול כך, מפני שאם אשמור לעצמי את האבידה בעלת סימן הזיהוי, פעולה זו תחשב לגזל. ובמידה ואין סימן היכר, הייתי לוקחת כי מצאתי אותה ושייכת לי, ובנוסף, אין דרך להשיבה.

נוי: “להתעלם”– לדעתי, במידה ותמצא אבידה בעלת סימן היכר או חסרת סימן היכר, יש להשאיר אותה במקומה, ולהמשיך בחיי היום יום, מכיוון שאם יש סימן היכר איני רוצה להתעסק לחפש ולהחזיר לבעלים במקרה ההפוך בו האבידה חסרת סימן היכר איני רוצה לקחת אותה כי אינה שייכת לי.

1. עמית כ: “להחזיר אם אפשר, אם אי אפשר להשאיר” – אני טוענת כי במקרה ומצאתי אבידה בעלת סימן היכר שמאפשר לי למצוא את בעליה, אחזיר אותה.

במידה ומדובר באבידה ללא סימן היכר אשאיר אותה במקומה. אם האבידה היא בעלת סימן היכר היא אינה שייכת לי, ואם האבידה חסרת סימן היכר עליי להשאיר את האבידה במקומה, למקרה שבעליה יחזרו לקחת אותה.

שלום עמית כץ,
התרשמתי מאוד מטענותיך לאורך כל הדיון,
ואכן הצלחת להאיר את עיניי ולשנות את דעתי.

אני נוטה להתפשר ולהסכים איתך,
כאשר מדובר באבידה בעלת סימן היכר,
שמחובתי לפחות לנסות לחפש אחר בעליה ולהשיבה
. ואם האבידה חסרת סימן היכר,
ניתן להתעלם למטרות טובות,
כך שבסופו של דבר בעליה האבידה כנראה ישוב לקחת את אבידתו.

לאורך השתתפותי בדיון, ולאחר קריאה מועמקת של כל אחת מחברות המדרש, שיניתי את דעתי לגמרי זכות טענותיה ונימוקיה של עמית קורן.

כאשר מדובר באבידה בעלת סימן היכר, עליי להחזירה לבעליה. אך במידה ומדובר באבידה ללא סימן היכר אוכל לשמור אותה לתועלתי, ולמטרותיי האישיות (למרות שבעליה יכולים לחזור ולהוכיח שהאבידה הזו היא בבעלותם, ונתונה לי האפשרות להחזיר, או לשמור לעצמי- נתון לשיקול דעתי האישי.)

בנות, אני חושבת שהגענו לפשרה מסוימת, לעמק השווה.

במקרים שונים, אדם שמוצא אבידה בעלת סימן היכר עליו להחזירה, אך אם מוצא אבידה חסרת סימן היכר יש באפשרותו להתעלם מטעמים אישיים, ציבוריים וכו’

במקרים אחרים, במקרה ואדם מוצא אבידה חסרת סימן היכר ניתן לשמור את האבידה לתועלתו עפ”י בחירתו האישית.

חשוב לזכור, שתנאי פעולותיו והחלטותיו של האדם בקשר לאבידה מסוימת תלויה באבידה עצמה, במקום בו היא נמצאה, ובאישיותו ובשיקול דעתו של האדם המוצא, לכן המסקנה שהגענו אליה, אינה חד משמעית ואכן שנוייה במחלוקת, וניתן לומר שיש אנשים שחושבים אחרת, וכן, היו פועלים אחרת.

אני מסכים עם טענותינה של עמית מכיוון שאם אפשר להחזיר את הרכוש אשר נמצא רצוי לעשות זאת ולהתנהל כאיש טוב וכפי שהיית מצפה שינהגו כלפייך אם איבדתי חפץ אשר יקר לך אך אם אין אפשרות להחזיר לבעלים אז כל הקודם זוכה כי אין אפשרות לשנות את המצב ולכן עדיף שמישהו אחר ייהנה מההפרק