להתחברות

| מקורות

נישואי תערובת | פנחס שיפמן

פנחס שיפמן 

 

קטעים מספרו דיני המשפחה בישראל, כרך א', עמודים 278-293:

 

 

החוק האזרחי בישראל אינו אוסר נישואין בין בני דתות שונות, ואולם, שוני בדת בין בני הזוג עלול לשמש, לעתים קרובות, מניעה לנישואיהם לפי הדין האישי של אחד מבני הזוג או אפילו של שניהם.

 

לפי דין תורה נישואי יהודי עם לא־יהודיה או נישואי יהודיה עם לא־יהודי, בטלים ומבוטלים מעיקרם. שום טכס ושום צורת נישואין אין בכוחה להשיא בני זוג שכאלה. אולם נישואין בין בני דתות שונות אפשריים לפי דינים דתיים אחרים. הדין המוסלמי מתיר לגבר המוסלמי לשאת אשה לא־מוסלמיה, אם היא מ״דתות הספר״ כלומר, יהודיה או נוצריה, אם כי אינו מתיר לאשה מוסלמיה להינשא ללא־מוסלמי. הדין הקתולי אוסר אמנם נישואין בין מי שנטבל בכנסיה הקתולית לבין מי שלא נטבל בכנסיה זו. אך, בצידו של איסור זה, יש אפשרות למתן היתר (דיספנסציה), שתנאו העיקרי הוא ההבטחה שהצד הלא־קתולי לא ידיח את הצד הקתולי מאמונתו, ושהצאצאים יחונכו על ברכי האמונה הקתולית.

 

..אין צריך לומר כי אם אחד הצדדים הוא אזרח זר, אין שוני הדתות משמש, על פי רוב, מניעה לכושרו להינשא על פי חוקו הלאומי. קושי מיוחד נוצר, איפוא, בנישואין ״צולעים״, כלומר נישואין הנחשבים ככשרים רק לפי חוקו האישי של אחד מן הצדדים..

 

לענין רישום הנישואין במרשם האוכלוסין, מקובלת ההלכה שנפסקה בפרשת פונק שלזינגר, כי בדיקת תוקפם של הנישואין אינה מעניינו של פקיד הרישום אשר חייב להסתפק בראיה על עריכת טכס הנישואין. למטרה זו משמשת תעודת־נישואין ראיה מספקת, ואין הפקיד רשאי, בדרך כלל, להרהר אחריה. הלכה זו נפסקה על, יסוד ההנחה כי שאלת תוקפם של נישואי תערובת היא שאלה משפטית סבוכה, שיש בה פנים לכאן ולכאן: ״אין לקבוע כי בטחון כי בבוא שאלת תוקפם של הנישואין בפני בית המשפט או בית דין ייפסל תוקפם של נישואי תערובת״. ממילא, אין לפקיד יסוד סביר לפסול תעודה ציבורית שהומצאה לו, היינו תעודת נישואין שהוצאה על ידי עובד ציבור בארץ או מחוצה לה..

 

אמנם, ההכרה השיפוטית בנישואי תערובת תורצה בכך שהיא ״רק״ לענין הרישום במרשם האוכלוסין, אך חוששני שפיו וליבו של בית המשפט לא היו שווים: כמו הכרעת בית המשפט בפרשת שליט בשאלת ״מיהו יהודי״, המעטת חשיבותו של הרישום נועדה להפחית בעיני הציבור את משמעותה החברתית והפוליטית של הכרעה משפטית בסכסוך אידיאולוגי..

 

לענין החוקים בהם עצם החיים המשותפים בין הצדדים מספיקים ליצירת זכויות, לא תתעורר כלל שאלת תקפם של נישואי תערובת, כל עוד חיים הצדדים יחד, או חיו יחד בשעת המאורע הרלוונטי. כך, למשל, אין נפקא מינה לצורך זכות הירושה של בן הזוג אם היה נשוי כדין למוריש, ובלבד שנתקיימו בו דרישות סעיף 55 של חוק הירושה, תשכ״ה -1965 , כלומר חיי משפחה במשק בית משותף מבלי שאחד מהם היה נשוי, לאדם אחר. שאלת תוקף הנישואין עלולה להתעורר רק אם נפסקו החיים המשותפים עוד לפני מות המוריש״ או אם אחד מהם היה נשוי לאדם אחר בשעת מות המוריש. אף לצורך חוקים רבים אחרים, ניתן יהיה להסתפק בעובדה שהצדדים היו ״ידועים בציבור כנשואים״, מבלי שיהיה צורך להחליט בשאלת תוקף הנישואין.