וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות
ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא בנחירה ולא יחתך מהם אבר כמו שבארנו,
וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם,
כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב”ח,
כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים
כמו שנמצא באדם, והיה זה הדין מיוחד בשור ושה, מפני שהם מותר לנו אכילתם מן הבייתות הנהוג לאכלם,
והם אשר תכיר מהם האם את הולד,
וזהו הטעם ג”כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם ו
האפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, ו
כשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים,
ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה,
ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם.
[רמב”ם, מורה נבוכים ג:מח]
שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד סימן סח
רמב''ם, מורה נבוכים ג:מח
