הרמב"ם טוען שדברים שנאמרים על מנת לפגוע באדם או גוף, זה חמור.
אבל אם נאמרים דברים על מנת לפגוע שהם גם שקר, ולא אמת, זה חמור אף יותר.
הלכה א:
המרגל בחברו–עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט,טז).
ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל;
לכך נסמך לו, "לא תעמוד על דם ריעך" (שם). צא ולמד, מה אירע לדואג האדומי.
הלכה ב:
"אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר
כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני
אע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם .
יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא –
המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת [אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו ]
אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר –
כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי
על זה אמר הכתוב "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות"{תהילים יב:ד}.
הלכה ג:
אמרו חכמים, על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה,
ואין לו חלק לעולם הבא–עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים; ולשון הרע, כנגד כולם.
ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע–כאילו כפר בעיקר,
שנאמר "אשר אמרו, ללשוננו נגביר–שפתינו איתנו: מי אדון, לנו" (תהילים יב,ה).
ועוד אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגת–האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו; והמקבלו, יותר מן האומרו.
הלכה ה:
אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו
והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו
ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע
ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע
ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע
והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף י עמוד ב
השופט חיים כהן
