א קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק–אם רצה הוא והיא לישא אותה–מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה–יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה: שנאמר “כי ייקח איש, אישה; ובא אליה” (דברים כב,יג).
ב וליקוחין אלו, מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלושה דברים האישה נקנית–בכסף, או בשטר, או בביאה; ושלושתן, מן התורה. וליקוחין אלו, הן הנקראין קידושין או אירוסין, בכל מקום; ואישה שנקנית באחד משלושה דברים אלו, היא הנקראת מקודשת או מאורסת.
ג וכיון שנקנית האישה ונעשית מקודשת–אף על פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש; והבא עליה חוץ מבעלה, חייב מיתת בית דין, ואם רצה לגרש, צריכה גט.
ד קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק–אם רצה הוא והיא–נותן לה שכרה, ובועל אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה, נאסרה הקדשה–שנאמר “לא תהיה קדשה, מבנות ישראל” (דברים כג,יח); לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין–לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה.
(פרק א’, הלכה א’)
