נוי: משנה ב' מסבירה כי אבידות בעלות סימן היכר – חובה לפרסם ולהחזיר!
במידה ונמצאה אבידה בעלת סימן, שאפשר לדעת למי היא שייכת.
חובתו של האדם לחפש אחרי בעליה ולהחזירה לבעליה.
עמית: משנה ו: המשנה מעלה שאלה נוספת- עד מתי חייב להכריז על אבידה בעלת סימן?
על פי תקופת בית המקדש שבה היה נהוג להכריז בתקופת שלושת הרגלים על אבידות בפני קהל רחב,
במטרה שבעלי האבידות ישובו לקחת חפציהם.
הפסוק מביע את עמדתו באופן ברור- חובה לכריז על מציאת אבידה ולהמתין לבוא של בעל האבידה
ובמידה והזמן שעל המוצא להמתין פג, האבידה שייכת למוצא.
דוד: אם הבן אדם יודע או שיש על או בתוך האבידה איזשהו מקור
שאיתו הוא יכול להגיע או לתקשר עם הבן שאיבד את החפץ
וגם לפרסם את האבידה בתחום התקשורת או ברחובות
אבל אתה יכול להציב זמן עד שהוא יגיב לזה ויצור קשר איתך
ואם הזמן עובר והוא לא עושה זאת האבידה תיהיה שלך
משנה א : אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז. אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, עיגולי דבילה, כיכרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאים ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן–הרי אלו שלו. רבי יהודה אומר, כל דבר שיש בו שינוי, חייב להכריז; כיצד–מצא עיגול ובתוכו חרס, כיכר ובתוכו מעות. רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל כלי אנפוריה, אינו חייב להכריז.
משנה ב: אלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, מעות בכיס, או כיס כמות שהוא, ציבורי פירות, ציבורי מעות, שלושה מטבעות זה על גבי זה, כריכות ברשות היחיד, וכיכרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן–חייב להכריז.
משנה ו: עד מתיי חייב להכריז, עד כדי שיידעו בו שכנים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, שלושה רגלים; ולאחר הרגל האחרון, שבעת ימים–כדי שילך לביתו שלושה ויחזור שלושה, ויכריז יום אחד.
