גירושין על פי ההלכה – שיקול טובת הילד והחשש מפיצול העם: הסיפא לסעיף 2 קובע כי אדם ייחשב פנוי רק אם הוא פנוי גם לפי דינו הדתי. סיפא זה אינו קל עבור הציבור החופשי (ואף עבור חלק משומרי המצוות). יש שאמרו כי הוא אף מרע את המצב לעומת המצב הקיים בנושא זה. שתי סיבות לכך: ראשית, הכפייה הדתית ‘חוזרת’ בגירושין; שנית, נגרמות פגיעות בשוויון נוכח ההשפלה והקושי המעשי הנלווים לקבלת גט. למרות חששות אלו, אני עומדת מאחורי ההסדר. ראשית, על הציבור החופשי להבין כי דרישת הגירושין על-פי ההלכה האורתודוקסית היא קריטית עבור שומרי המצוות. בלא קביעה זו, לא היה מנוס מניהול ספרי יוחסין עצמאיים. סביר להניח כי אז לא הייתה מושגת הסכמה לביטול המונופולין האורתודוקסי. שנית, שיקול ‘טובת הילד’ תומך בהסדר המוצע. רק באמצעות ההסדר המוצע אפשר להבטיח כי אישה הנחשבת ‘אשת-איש’ על פי ההלכה לא תתחתן שוב. ילד הנולד לאשת איש מיהודי שאינו בעלה הוא ‘ממזר’ על- פי ההלכה. והמעמד של ‘ממזר’ יפגע אנושות בזכותו היסודית להינשא ויטיל עליו סטיגמה בעיני הקהילה הדתית הגדולה בישראל. שלישית, ואולי אף חשוב יותר, החשש מפני ‘פיצול העם’. מבחינתי, הטעם לדרישת הגירושין הדתיים אינו טעם דתי כשלעצמו, אלא הוא טעם תרבותי-לאומי. מטעמים אלו מותר לחברה להגביל את חירותם של אותם מחבריה הנהנים מכך שהם חיים בחברה המשמשת להם בסיס להגדרה עצמית לאומית. אנו מציעים כי בני הזוג יקבלו פרטים על כל הדרכים העומדות בפניהם להינשא (סעיף 3). בכך יש משום עידוד לפלורליזם הדתי והתרבותי, ואנשים יוכלו לבחור בחירה מושכלת בהסדר הנישואין ההולם אותם מקרב מכלול הסדרי הנישואין – אזרחיים או דתיים. חשוב להדגיש כי אנו דוחים את התפיסה שלפיה על המדינה להכיר בטקס אזרחי בלבד. לזהות הדתית יכול להיות מקום חשוב ומוכר גם בזירות הציבוריות במדינה, כדוגמת טקס נישואין. מי שיבחר בטקס דתי לא יהיה חייב להיות חבר בקהילה דתית כלשהי לפני הטקס או אחריו (סעיף 4). לא נראה לנו כי צריך לאפשר עקיפתם של השיפוטים הערכיים המרכזיים של חברה מסוימת באמצעות חיובה האוטומטי להכיר בשיפוטים כאלה של מדינה אחרת. עקרונית, נראה לנו כי קליטת מוסד נישואין מחו”ל תותר רק אם עקרונותיו מוכרים גם בארץ (סעיף 5). מי שרוצה לשנות את המצב המשפטי בארץ, ראוי שיתמודד עם המערכות הפוליטיות, הציבוריות והחברתיות בה. הצעתנו פותרת גם את הבעיה שהביאה להלכת בבלי (הפגיעה הרביעית בזכויות היסוד בהסדר הקיים שמניתי לעיל). על פי הצעתנו (סעיף 6), בתי הדין ימשיכו, אם ירצו בכך, לפסוק על-פי דיניהם ועל-פי פרשנותם לדינים האלה, אך מי שיידון לפניהם יעשה זאת מתוך בחירה והסכמה. במצב זה נראה לנו כי נכון יהיה שבג”צ יראה בפסיקת בתי הדין הרבניים מעין בוררות המבוססת על הסכמת הצדדים, ולא תהיה לו עילה להתערב משום שעקרונות הפעולה של בתי הדין אינם נראים לו הוגנים. המדינה תכיר גם בהתרת נישואין אזרחית, אם כי זו עלולה לא להספיק לצורך נישואין מחדש (סעיף 7). יודגש כי המהפכה היא גם סמנטית: ‘התרת’ נישואין היא ביטוי נייטרלי יותר מגירושין, ובוודאי מתאים יותר למצבים שבהם ניתוק הקשר נעשה דווקא מבחירת האישה. מרשם הנישואין ישקף את ריבוי דרכי הנישואין והתרתם, אולם יקפיד על שקיפות שתאפשר להבחין בסוג הטקס שנבחר (סעיף 8). ההסדר המוצע מאפשר אוטונומיה וחופש תרבות גם בעניינים כגון החזקת ילדים (סעיף 10) או הסדרים לגבי יחסי גברים ונשים (סעיף 11). כל בית דין מחויב לעקרונות טובת הילד או לשוויון המינים, אך פרשנותם תיעשה בכל מוסד לפי הנורמות הנהוגות בו ובקהילה שהוא משרת. ולבסוף, הכרה גורפת בידועים בציבור התפתחה מאחר שבני זוג רבים לא יכלו להינשא כחוק. בעקבות הצעתנו, נראה כי אין בה צורך לגבי מי שעתה יכול להינשא (סעיף 12). מי שאינו יכול להינשא גם לפי הצעתנו – יוכל להסתמך על דינים אלו לפי הצורך.
