בנרקיס היפה, בנה של הנימפה הכחולה לאורופ, התאהבו רבים, משני המינים, אך את כולם הוא דחה בחוסר לב.
בין אוהבים אלה הייתה גם הנימפה אקו [הד],שלא היה ביכולתה להשתמש בקולה אלא בחזרות מטופשות על דברי אחרים.
יום אחד נדמה היה כאילו האירה לה ההצלחה פנים. בראותה את נרקיס קורא לחבריו שנעלמו ביער: “יש שם מישהו?”
השיבה היא בהתלהבות: “מישהו”:מה שהפתיע את נרקיס שלא ראה דבר.
“בוא!”צעק נרקיס.
“בוא!”ענתה אף היא בשמחה, ויצאה מן היער ופרסה זרועותיה לקראתו. אולם הוא הדפה בגסות. “אמות קודם, בטרם אתן לך שליטה עליי”! הוא קרא.
“שליטה עליי”,היא רק יכלה לחזור בהכנעה, בעודו מסתלק.
כך המשיך נרקיס בדרכו האכזרית, בבוז לאהבה. אולם לבסוף שלח אחד מאוהביו תפילה לאלים לנקום את נקמתו.
כשהגיע יום אחד נרקיס לנחל צלול ככסף והטיל עצמו מותש על שפתו המוריקה, להרוות את צימאונו, הוא ראה את
בבואתו במים והתאהב בדמותו שלו. “עתה ידעתי”,קרא בקול, “את הסבל שאחרים סבלו בגללי, כי הנני יוקד מאהבה אל עצמי. אך איכה אשיג את היופי שאני רואה במים? רק המוות יוכל לגאול אותי!”
וכך היה. הוא גווע מתוך ערגה, בהישענו ללא הפסק על שפת האגם כשמבטו נעוץ במימיו. אקו, למרות שעוד לא סלחה לו, התאבלה עמו. וכשקרא לבבואתו “היה שלום, היה שלום”,חזרה אף היא אחריו, כעל מילות פרידה מאהובה.
במקום שם גווע, פרח פרח חדש ונהדר שהנימפות קראו לו בשמו – נרקיס.
