הגוסס, הרי הוא כחי לכל דבריו . . .
ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו.
וכל המעמץ עם יציאת הנפש, ה”ז שופך דמים . . .
הגה: . . .
אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד,
אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו, מכח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה
וכן לא יזיזנו ממקומו.
וכן אסור לשום מפתחות ב”ה תחת ראשו כדי שיפרד.
אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש,
כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים, או שיש מלח על לשונו
ואלו מעכבים יציאת הנפש,
מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, שמסיר המונע
(הכל בהגהת אלפסי פרק אלו מגלחין).
