שאלת כבו’ היא:
בהמעשה של ר’ חנינא בן תרדיון, איך התיר להקלצטינירי להוסיף שלהבת ולקרב מיתתו, וגם הבטיח לו
עוה”ב על כך? אמנם מצאנו בחז”ל שהתירו באופן של שב ואל תעשה, כגון במעשה של האשה הזקינה
שבאה לפני ר’ יוסי בן חלפתא (ילקו”ש פ’ עקב), אך כל שהוא בקום ועשה אין כל היתר.
ויותר ק”ל הגמ’ בסוטה מ”ו ע”ב דאיתא זקנים שבלוז בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין מחוץ לחומה והן
מתים. ואיך נעשה דבר בקום ועשה?!
ואיהו מקשה ואיהו מפרק וז”ל:
וחשבתי שאולי במעשה של רחב”ת באמת היה אסור, אך לא מצאנו שר”ח התיר לו לעשות כן בפירוש
אלא רק לא התנגד לומר לו אל תעשה זאת, ואולי באופן כזה נחשב כשב ואל תעשה ומותר, וכן לגבי זקני
לוז אמנם הם יצאו מחוץ לחומה בקום ועשה כדי למות, אך זה היה רק בגדר של גרמא והסבת המעקב
של מיתה טבעית. אך בכל זאת לא נחה דעתי ומבקש את דעתו הרמה של כ”ת, כי מפחד אני לחדש דבר
על דעת עצמי עכ”ד .
וזאת תשובתי .
הקושיא מרחב”ת היא גדולה לכאורה, ותירוצו כפי שהוא עדנו חלש לדעתי, דהרי רחב”ת לא רק שלא
התנגד לו אלא ענה לו בחיוב: הן, ולא רק זאת בלבד, אלא למבוקשו הנוסף שגם שישבע לו שעי”כ יביאנו
לחיי העוה”ב נענה לו ג”כ בחיוב והוסיף ונשבע לו על כך, והאם לא נחשב זה כהתיר לו לעשות כן
בפירוש? ואיך אפשר איפוא לקרוא על בכזאת שנחשב כשב ואל תעשה?!
ולכן נראה לי להוסיף תבלין לתירוצו זה, והוא, דהרי הקלצטונירי היציע לו שיעשה שתי פעולות לקירוב
מיתתו,
א) שירבה בשלהבת.
ב) שיטול הספוגין של צמר מעל לבו.
והנה הפעולה השניה שיטול מעל לבו הספוגין של צמר ששראום המים, בודאי מותרת היא, דהר”ז
בדומה למה שנפסק ביו”ד סי’ של”ט סעי’ א’ ברמ”א, דאם יש מלח על לשונו שמעכב יציאת הנפש, מותר
להסירו, משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע ע”ש, וה”נ בכזאת שמסיר רק את המונע שהוא
זה הספוגין של צמר ששראום במים, ומותר, ואם כן יש לומר איפוא שמה שהשיב לו רחב”ת הן, וגם
הוסיף לישבע לו, היה בלבו רק לזה בגלל שיסיר ממנו הספוגין של צמר המעכב בעיקר את מהירות
יציאת נשמתו, וזה מותר . . .
